<h1>איסור והיתר לרבינו יעקב ב"ר משה מבניולש פכ"ה</h1>
<h2>דף עו:</h2>
יתבאר בו דין השמטת ראשי שלש עצמות הרגל זה מזה, ודין נשברה איזו עצם שבהם אבל עדיין [הוא] שם, ודין נחתך איזה עצם מאלו מכל וכל, ודין פסיקת הגידים [כולם] או קצתם. דע שכל זמן שתקיף לנו הידיעה במה שניטלו הגידים כולם או נפסקו ממקום שהם צומתים, והוא מראש התחתון של עצם שני עד שמתחילין ליכנס בבשר, אע"פ שהעצמות קיימים, טרפה. ניטלו או נפסקו קצתם מכל וכל, בעוף הוא טרפה אפילו באחד מהם. אבל בבהמה אינה טרפה אלא אם כן נפסק רוב בנין ורוב מנין, (אבל) אם נפסק האחד הגס עם אחד מן השנים הדקים [אבל אם נפסקו שנים הדקים] הרי נשאר רוב בנין. ואם נפסק הגס הרי נשאר רוב מנין. נפסקו הגידים במקצת, אם בבהמה, אפילו נפסק רוב שנים, ואפילו רוב אחד מן הדקים, כשרה עד שיפסק רוב כל אחד מהם. והר"ם ז"ל אוסר בעוף ברוב אחד מהם. ויש מי שאינו אוסר אלא ברוב כולם כמו בבהמה. נשמט עצם רוב הירך ממקומו, והוא בוקא דאטמא, כבר התבאר שאם נפסקו גידים המחוברים ונתאכלו עד שאם אדם מותחן נפרכים טרפה, ואם לאו כשרה. נחתך עצם הירך באיזה מקום שבכולה והוטל לאשפה טרפה. ואפילו נשאר שוק ורגל על ידי בשר וגידין שנשארו שם הכל טרפה. נשבר עצם זה ולא יצא לחוץ, אם אין רוב בשר שעל העצם קיים הכל טרפה ואם רוב בשר קיים כשרה. ואין אנו צריכים לעור ובשר חופין את רובו. נשבר עצם זה ויצא לחוץ, אע"פ שרוב בשר קיים, אם אין עור ובשר חופין רוב השבר טריפה, ואם עור ובשר חופין את רובו כשרה, שכל נשבר העצם ולא יצא לחוץ ורוב בשר קיים או יצא לחוץ ועור ובשר חופין את רובו ולא יצא אלא מיעוטו חוזר הוא ומתרפא. הא כל שנשבר ואין רוב בשר קיים או יצא מקצתו ואין עור ובשר חופין את רובו הרי הוא כנחתך. ויש מפרשים שדין יצא לחוץ ולא יצא, הכל שוה, ושניהם צריכים עור ובשר חופה את רובו. ולא נראה כן, שהרי במשנתינו לא הוזכר בה יצא לחוץ, ומפני זה לא הצריכה אלא לרוב בשר קיים. וברייתא הזכירה יצא לחוץ והצריכה לעור ובשר חופין את רובו. נשמט ראש עצם האמצעי, והיא רכובה שכנגדה בגמל ניכר ממקום חיבורו בסוף עצם עליון, יש אומרים שזאת שמוטת ירך ואסורה אע"פ שלא נפסקו ולא נתאכלו גידין המחברים אותם. ויש אומרים שאין זו שמוטת ירך, ששמוטת ירך היא בוקא דאטמא, אבל זו כשרה אע"פ שנפסקו ונתאכלו גידין המחברים אותו. נחתך עצם זה האמצעי למעלה מצומת הגידין ומוטל באשפה עם כל הגידין שתחתיו ועם הצומא עצמה, לפי דעת רבים כשרה. ותמה על עצמך, שאם נחתכה למטה מזה במקום צומת הגידין כאומרם "לא תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיה" כדרך שאמור כאן. וכדרך האמור בטחול [נ"ה ע"ב] דאי אינקיב בקולשיה כשרה ובסומכיה טרפה. ובכבד [מ"ו ע"א] מקום מרה טרפה ובשאר מקומות כשרה. אבל הרב רבינו שלמה וקצת החכמים אוסרין אותה. נשבר עצם זה למעלה מצומת הגידין, אם יצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו, לדעת המתיר בנחתך מתיר בזו ומשליך את האבר, ולדעת האוסר ולשיטת הרב רבינו שלמה אוסר את כולה. לא יצא לחוץ ורוב בשר קיים, או שיצא מעט, ועור ובשר חופה את רובו, הכל מותר. נחתך במקום צומת הגידין באיזה מקום שמתחלת הצומא עד מקום שמתחילין ליכנס בבשר והוטל לאשפה טרפה, שהרי ניטל צומת הגידין. שמא תאמר יחתכנה קודם שחיטה למעלה כדעת המתיר בה. אומר אני, כיון שנחתכה במקום צומת הגידין כבר נתפשט הכאב עד שאינה יכולה לחיות ואין לה תיקון. ויש מהגדולים מקילין בה. ולא נראה לי כן. נשבר במקום צומת הגידין עצמו, לפי דעתי צריך בדיקה, שהרי אין החשש מצד העצם אלא מצד חשש הגידין. וכל זמן שימצאו שלימים מותר. ואם יצא העצם לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו, או שלא יצא ואין רוב בשר קיים משליכו. אבל הראב"ד אוסרה אע"פ שהגידין קיימים מפני שכבר נשבר העצם במקום הצומא אין לצומא עוד במה להשען אם לא על צד החולשא, ועתידים הם להתפרק על כל פנים, וכמי שנתפרקו הם. נשמט רוב עצם התחתון למעלה מן הערקום ממקום חיבורו בסוף עצם שני ששם מתחילים צומת הגידין, צריך בדיקה בצומת הגידין לפי דעתי, כדין נשבר לשם. ואם נמצאו קיימים כשרה. אבל לא נמצאו קיימים טרפה. אבל גדולים הסכימו שלא לסמוך על הבדיקה בגידי העוף. והאמת כי בדיקה קשה היא. אבל ראיתי לרבותי שהיו עוסקין בה. נשבר הערקום עצמו ויצא לחוץ הבהמה מותרת אפילו נפסקו גידים שלו ומשליכין ממנו ולמטה. נשמט ראש עצם התחתון מן הערקום כשרה. נשבר עצם התחתון באיזה מקום שבו הבהמה מותרת. ואבר עצמו, אם יצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו, אסור. ואם לא יצא ורוב בשר קיים, או שיצא ועור ובשר חופין את רובו, מותר. אמרו החידושין בכל מקום שאוסרים את האבר ומתירין את הבהמה, יש אומרים שצריך לחתוך מקום השבר מן העצם הנשאר בהיתר, כמו שאמרו בעובר [ס"ח ע"א] "לא נצרכה אלא למקום חתך". ולא נראה כן, שאם אמרו באבר של עובר מפני שאין מקום החתך בכלל "כל שבבהמה תאכלו", הואיל ופיה כלפי חוץ. אבל באבר המדולדל אין צורך בכך. רגלי הבהמה הראשונים אינן בכלל זה, לא לענין שבירה ולא לענין השמטה לאסור הבהמה כלל, אלא אף נשבר עליון שבה או נשמט ממקום חיבורו בגוף הבהמה כשרה. ואין חוששין לריאה כלל כדרך גף שבעוף. אבל לענין עצמות עצמן כל שנשבר איזה עצם באיזה מקום שבו, אם יצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו, או לא יצא לחוץ ואין רוב בשר קיים, האבר אסור כדין האבר המדולדל. ואם לא יצא לחוץ ורוב בשר קיים, או שיצא ועור ובשר חופין את רובו, מותר אף האבר. וכן הדין באגפי העוף, אלא שבגף אם נשמט ממקום חיבורו בגוף טרפה מחשש הריאה, או תבדק. וזה שאמרתי לענין איסור אבר שאם יצא לחוץ צריך שיהא עורו ובשר חופין את רובו צריך שיהא מחופה ברוב עוביו ורוב היקפו. והכוונה ברוב עוביו, שלא יצא רוב חלל העצם לחוץ אלא שיהא מיעוט החלל נגלה ורובו נכסה. אבל אם רוב החלל לחוץ, אפילו יצא דרך נקב קטן, ורוב בשר שבסביבות השבר קיים, אסור. ורוב היקפו הוא, שצריך שיהא רוב היקף העצם נכסה. שאם היה רוב היקף העצם מגולה, אע"פ שחללו נדחק לצד העור והבשר לא נגלה כלל, אסור. ויש מי שמפרש רוב חלל ורוב היקף הכל בחלל העצם. וכעין רוב חלל ורוב היקף האמור בגרגרת [מ"ד ע"ב], שפעמים שהעצם עב מצד אחד ודק מכנגדו של אותו צד. ולפעמים מחופה רוב היקפו ולא רוב חללו, כשהשבירה מצד העב. ולפעמים רוב חללו ולא היקפו, כשהשבירה באה מצד הדק, כמו שמבואר בגרגרת. העור לבדו אע"פ שמקיף רוב חללו ורוב היקפו אינו מציל אלא אם כן יש עמו בשר. ויש מי שחולק בזה. היה העור מחופה חצי השבר, ובשר חופה את הנשאר, אינו מציל עד שיהא הרוב מחופה בבשר. אבל אם היה הרוב מחופה בבשר, והעור לבדו משלים לרובו כשרה. ובשר שאמרנו, יש אומרים דוקא בעור על גביו. ויש אומרים אף בשר לבדו. דברים אלו בבהמה, אבל בעוף הואיל ורכים הם הרי העור שלהם רך, ודי במחצה עור ומחצה בשר. אבל עור לבדו אינו מציל אלא בראש התחתון של שוק. וכן כל שלמטה מזה, שכך דרכו שלא להיות שם אלא העור לבדו, והוא דבק שם ומגין כבשר, הרי החזיק העור בשלו. ויש אומרים שבעופות הגסים צריכים אנו לחפיית בשר במקומות שיש שם בשר. היה שם עור לבדו בלא בשר, אלא שנתחדשו רירים בין עור לבשר, יש אומרים שאותם רירים ממלאים מקום הבשר וכשרה. וגורסין על זה בגמרא [ע"ז ע"א] "דקנה משכא ריריה", ברי"ש. ואנו גורסין "דידיה" בדל"ת כשיטת הרב רבינו שלמה ז"ל, כלומר החזיק העור בשלו.
<h2>דף עז.</h2>
עצם הנשבר שיצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו אלא שנפלה חתיכה מן העצם מצד היוצא עד שהנשאר מהקף העצם ועביו וחללו נמצא עכשו מחופה רובו בעור ובשר, אסור, שאין אנו משערין אלא בכולו, אע"פ שנפל ממנו. והוא הדין לעצם הנשבר ויצא מיעוט לחוץ, ומכל מקום רובו מחופה בעור ובשר, ונפלה חתיכה מן העצם מצד מה שבפנים. עד [שאין] (ש)המחופה עכשו רוב, כשרה, הואיל ואף אם היה כולו לשם היה רובו מחופה אין נפילת חתיכה מזקת. היה רוב עצם היוצא מחופה בעור ובשר, אלא שאין רוב זה במקום אחד אלא מעט לכאן ומעט לכאן, וכשאתה מצרפו נמצא רובו מחופה, וזהו הנקרא בלשון הגמרא "מתלקט", הרי זה ספק ומחמירין בו. היה במקום אחד, אבל הוא מרודד וקלוש, וזה הנקרא "מתרוסס", ויש מפרשים בו שנתפח העור והבשר עד שאינו מתדבק לשם מכל וכל, מלשון [ישעיה א'] "מכה טריה" שתירגם "מתרוססא", גם זו ספק ומחמירין בה. היה הבשר מתמסמס, והוא בשר המת שהרופא גורדו ומעמידו על בשר חי, אע"פ שלא נחוש אלא להגנה בעלמא, מכל מקום מחמירין בו מספק. בשר החופה את רוב העצם שנקב או שנסדק או שנקלף מעל העצם ואינו דבוק בו היטב, כל אלו בספק ומחמירים בהם. ניטל שליש התחתון, כלומר שמצד הפנימי הדבק לבשר, ניטל שליש עובי הבשר, ושני שלישי עליונים עומדים, ומתדבקים בבשר דיבוק חלוש, דינו כדין שלפניו ולחומרא. נקדר הבשר מעל השבר על ידי אדם בכלי כמין טבעת אבל רוב היקפו מכוסה כשרה, שהרי זה דרך רפואה לשרט את הבשר בעצם כדי להבריא. אבל בברזל לא יעשה מפני שמכאיבו. ואף בעצם צריך שלא יסרטו מכל וכל עד שישאר ערום, אלא שיחזיק העצם בשלו בקצת בשר. ומחכמי צרפת אמרו וכתבו שאם נשבר העצם אף במקום שעושה אותו טרפה ולא נודע אם יצא רובו אם לאו, וחזר ונקשר, אנו דנים שלא יצא לחוץ ומכשירין אותו. ואם נשבר ולא נתרפא. אלא שהדבר מסופק אם מחיים אם לאחר מיתה, אם יש במה לתלות כגון שרצצתה בכותל או ברגל תולין ואם לאו אסורה. נשבר העצם ולא יצא לאויר העולם אלא שנכנס לחלל הבהמה מפרשים רבים כתבו שהוא נדון כמו שיצא לחוץ. שכל שיצא ממחיצתו, יוצא לחוץ הוא, על הדרך שנאמר [שבת ד' ע"ב] "כל עקירת חפץ ממקומו הוצאה קרי ליה". והראב"ד מתיר בתשובת שאלה אלא אם כן יצא לאויר העולם. שמאחר שאין האויר שולט בו אף הוא חוזר ומתרפא. [ואין הדברים נראין שכל עצם שיצא ממחיצתו לגמרי אין לו רפואה אחר שאין עור ובשר חופין את רוב השבר, שלא נאמר שכל שאין האויר שולט בו חוזר ומתרפא] אלא בדבר שהוא עומד במקומו. (סבל) [אבל] כל שיצא כולו או חציו עד שאין עור ובשר חופין את רוב השבר, על ידי מה הוא חוזר למקומו, עד שנאמר עליו שיחזור ויתרפא. אלא ודאי עיקר הדברים כדעת הראשון.
